מדריך כיתוב למצבה

כיתוב מסורתי בנוי בדרך כלל מראש המצבה ועד תחתיתה: ראשי התיבות פ״נ (פה נקבר) או פ״ט (פה טמונה), שם הנפטר ושם ההורה, מילות הספד קצרות, תאריך הפטירה ובתחתית תנצב״ה (תהא נשמתו צרורה בצרור החיים).

אין חובה לכלול את כל החלקים. כדאי לבחור את מה שמשקף את הנפטר ואת מנהג המשפחה.

נהוג לכתוב את השם העברי של הנפטר ואת שם האב, ולעיתים גם את שם האם. לכוהן מוסיפים ״הכהן״ ולמשפחת לוי ״הלוי״.

כדאי לוודא כתיב מדויק של השמות מול מסמך רשמי או מול בני המשפחה לפני ההזמנה.

תאריך הפטירה העברי הוא העיקר, ורבים מוסיפים גם את התאריך הלועזי ואת תאריך הלידה.

מקובל לכתוב את השנה העברית בקיצור, למשל תשפ״ו, ולבדוק את התאריך מול לוח שנה עברי.

שורה או שתיים שמתארות את הנפטר: ״איש ישר ואהוב״, ״אם מסורה ואוהבת״. פסוק מתאים מן המקורות מוסיף משמעות ועומק.

כיתוב קצר וברור נקרא טוב יותר וחסכוני יותר מכיתוב ארוך.

אותיות שקועות חרוטות באבן, ואפשר למלא אותן בזהב, בכסף או בצבע. אותיות בולטות ומתכתיות מוסיפות מראה מרשים.

בגרניט כהה כיתוב בזהב בולט במיוחד, ובאבן בהירה כיתוב שחור או אפור נקרא היטב.

קראו את הנוסח כמה פעמים ובקשו מבן משפחה נוסף לבדוק אותו. תיקון לאחר חריטה קשה ויקר.

בסטודיו אפשר לכתוב את הנוסח על המצבה ולראות אותו בהדמיה לפני שפונים לבעל מקצוע.